חינוך לספורט, חינוך לערכים.
מגרש המשחקים הוא צוהר לעולם הנפשי של ילדים, עד כדי כך שתשמעו פסיכולוגים טוענים שצפייה בילד משחק 10 דקות תיתן לנו מושג טוב יותר על הנפש הצעירה משעות של שיחה בקליניקה
הנחת מוצא היא שספורט, באשר הוא, מהווה קרקע פורייה לפיתוח מיומנויות ודפוסי התנהגות שיהיו בעלי ערך בחייו הבוגרים של האדם, ללא קשר לפעילות הספורטיבית עצמה. כשנעשה נכון, הספורט יכול לשמש ככלי להתנסויות חווייתיות שמקדמות פיתוח עצמי ומלמדות את הילד כלים חיוניים לחיים.
למשל- הישגיות, משמעת וגבולות, התמדה, התמודדות עם כשלונות, סובלנות חברתית וקבוצתית, שליטה ברגשות, למידה וצמיחה מטעויות ועוד. הנחה זו מבוססת על כך שכדי להצליח בספורט נדרש חוסן מנטלי ויכולת התמודדות עם לחצים שונים, ותכונות אלו יהיו שימושיות מאוד לא משנה לאיזה כיוון החיים יובילו את הילד
אבל, זוהי הנחה כללית מדי, משום שבספורט ישנם גם התנהגויות כמו אלימות, רמאות, ביריונות, לחץ לא תואם ליכולת שעשוי לפגוע בילד, ליצור ניתוק רגשי, לפתח מערכת יחסים שלילית עם הישגיות, וכו'. ההבדל בין אם הילד שלנו "יתחנך" או "יתקלקל" בספורט הוא לרוב
1. החוויות האישיות ובעיקר העיבוד שלהן
3. הערכים של האירגון\ההורים\המאמנים
4. איכות האימונים עצמם. למשל, אם האירגון\הורה\מאמן מדגישים בעקביות שהנאה, מאמץ ושיתוף חברתי חשובים יותר מניצחון, המאזניים הפנימיים של הילד יתעצבו בהתאם. (לצערנו, במחלקות הצעירות ברוב מסגרות הספורט בארץ, זה לא המצב, וקורה ההיפך)
מאמן טוב רואה בספורט פלטפורמה לחינוך, הכוונה לאורח חיים בריא ופיתוח הביטחון העצמי והערכים של הילדים. לרוב בשביל מאמנים כאלו, אימון הקבוצות הצעירות הוא לא פחות מהשליחות שלהם בעולם הספורט והכושר, מתוך רצון להעביר הלאה את הדברים הנהדרים שהתחום הכניס בחייהם
אז בפעם הבאה שאתם לוקחים את הילד שלכם(או את עצמכם) למסגרת ספורט כלשהי, תבדקו מי המאמן ומה תפיסת האימון שלו, מה הערכים שמובילים אותו ואיך תפיקו מהספורט לא רק הוצאה אנרגטית ופריקת מתח, אלא גם כלים מנטאליים והתנהגותיים שישרתו אותם גם מחוץ למסגרת הספורטיבית
